הלוחם שכבש את הרוח

״מילים שזורות כחוטים הנארגים לשטיח הבנוי מתמונות, ולבסוף יש ציור המתאר סיפור.״

״שיחות על רגש הן כמו הליכה של לוליין על חוט. כשהייתה מילה לא במקומה, התרסקתי על הרצפה.״

״אהבתי לכתוב בעיפרון. ברצונו ידע לכתוב בעצמו ובלבד שאניח אותו באצבעותיי כראוי. הוא רץ לבדו על הנייר. לפרקים היה נרגש בשעת הכתיבה, חצה את הדף בקול חריקה ולחש את האותיות. כתב בקווים עבים, וכשהחוד התעבה הייתי חייב לחדד. המחדד היה מנסר את העץ כילד המכרסם סוכריות. העיפרון דחק בי לכתוב. הכתיבה הייתה לסיפור אהבה ביני ובין המילים.״

״כתבתי בשמות בדויים. העיפרון רץ והמילים עפו, תמיד הוספתי שקר קטן, שיהיה לי נחמד.״

״אתה חושב שהדברים שאתה כותב נאמרו מפי מלאכים. תרגיע, חמוד, אתה בסך הכול עוד אחד שמערבב אותיות וחושב את עצמו לסופר. בדומה לפועל שתפקידו מסתכם בערבוב חול, מים ומלט, ומחשיב את עצמו לבנאי.״

״הדמיון הוא עולם בלי גבולות. רק בשבילו יש לי סיבה לחיות, בלעדיו המציאות הייתה שממה.״

הספר ׳הלוחם שכבש את הרוח׳ מטלטל ושומר את הקורא בעין הסערה לאורך הסיפור.
בשארי צוריאל מעביר את תחושותיו ואת מחשבותיו של לוחם קומנדו, בעקבות רגע
דרמטי – רגע לפני קבלת הפיקוד על היחידה, הוא הורג בשגגה ילדה במהלך פעולה מבצעית בשטחים. עד לאותו הרגע עתידו היה ברור בשרשרת הפיקוד הצבאית.
עתה, בגיל שלושים הוא נאלץ לעשות שינוי בחייו כנגד כול הסיכויים, ללא משפחה, ללא אהבה, בעולם האזרחי שלא מוכר לו. הספר מתאר לוחם מצטיין שנפשו נפגעה ומחליט לצאת למסע מרתק לגלות את עצמו ללא המדים, חופשי ממסגרת.

ספרו השני של צוריאל בשארי, הספר הראשון: ׳אהבה בצל עץ החרוב׳.