מחלון ביתי, יושב בוהה בנוף הנמצא שם דרך קבע, מאמץ את המחשבה להגיע קרוב ככול האפשר לעצמי, ולמה? זו דרכי למרר לעצמי את החיים, רק לפעמים, זאת מפני שאיני מורגל להיות קשוב לפנימיות שלי.
אני מנסה עד היום להקשיב לקול שלי, לשמוע ולא לומר דבר, לאחר שנים של ניסיונות למדתי שהקול הפנימי שלי נמצא אצל האחר. לדוגמא: אם אני רואה אותו מאוהב משמע שאני מכיר את החוויה ואפשר שגם אני מבלי דעת במצב דומה.